מה זה בעצם גמד - מי הוא מנכ"ל CDR

מה זה בעצם גמד 

כבר בלידה ידעו שאני אהיה חריג.

בשנים הראשונות, גילו שאני מתפתח לאט.
הרופאים עדיין לא הסיקו שאשאר נמוך.

אך הם הרשו לעצמם לנבא את עתידי.

״הוא לא יוכל ללכת״ הם סיפרו לאמי המבוהלת.

אך זה לא מנע מאמי להילחם עלי.
יום ולילה כנחושה מתמיד דאגה ללמד אותי ללכת.
אמי מספרת לי בחצי עצבות ובחצי גאווה.

״אתה היית נופל כל הזמן אבל אני לא ויתרתי״

״למה לא, חשבת שתצליחי?״ שאלתי סקרן

״לא ידעתי מה יהיה איתך, אבל כשהיית נחוש הפכת אותי לנחושה,
ניסינו ללמד אותך ונפלת אבל תמיד חזרת לעמוד וחיכית לעוד, רצית ללמוד,
אבא שלך רצה שאפסיק הוא פחד שכואב לך, אבל ידעתי שאני צריכה להמשיך״

חיבקתי את אימי בחוזקה, אסיר תודה. 

לקח לי זמן עד שלבסוף הצלחתי, כנגד כל הסיכויים.

כשראו שאני לא מדבר על אף שבגילי אמורים כבר להתחיל לדבר.
הרופאים התערבו.

״הוא לא יוכל לדבר״ הרופאים אמרו לאימי.

נכון לקח לי זמן עד שהתחלתי לדבר, אבל כבר מכיתה א׳ הייתי מצטיין בעברית,
לשון והבעה ונהייתי פטפטן לא קטן.

״את צריכה לשים אותו בכיתה טיפולית״ הם סיפרו לאימי.

הייתי במסגרת כיתה טיפולית כמה שנים עד שקראו לי לחדר מנהלת,
אמרו לי שאני לא מתאים לכיתה. הייתי מופתע לא הייתי תלמיד חצוף
או עם ציונים רעים. היא המשיכה:

״המורים עקבו אחרי ההתנהגות והציונים שלך.
אישית אני לא מבינה למה מלכתחילה אתה כאן, אין לך שום בעיה,
אתה מסיים את כל המטלות בדקה החמישית בלי שום טעיות. אתה מתנהג למופת״
היא הסבירה לי בהמשך שאני עובר ללמוד בכיתה המקבילה ״הנורמלית״.
הייתי כל כך מופתע, אין לי בעיה? אז למה אני עדיין שונה?

מלהתחבר רק לאחד כי כולם "משוגעים" ל-להתחבר לכולם
כי הם מבינים שהם "משוגעים" היה שינוי מפתיע ומרענן,
קטע להיות נמוך ועדיין להיות כשווה, להיות גמד ועדיין לאתגר אותם.
למדתי בביה"ס הזה 9 שנים, למדתי על הקשיים, על היתרונות,
על הנאות והתפתחתי כנגד כל הסיכויים.
הדבר היחיד שהם לא ניבאו בלידה ובשנותי הפעוטיים
הוא העובדה שאהיה נמוך לנצח. (כמה אירוני).
כמובן שבגיל מסויים גם הרופאים כבר קלטו והרשו לעצמם לנבא גם את זה.

בתיכון, אני מבין שזה השלב שאני צריך שינוי מהותי בחיי. החלטתי,
עשיתי חשבונות נפש, סלחתי, התנצלתי, דמיינתי, למדתי.
עד שארגיש שאני רואה תוצאות. זה לא קל.
המון שיטות ודרכים יש ברחבי העולם שמוצעים לך.
אבל לא כולם שיפרו את הרגשתי אם בכלל היו כאלה.
אבל שיניתי כל פעם עד שהבנתי מה מועיל לעצמי
ומה מחזק אותי להיות שלם עם עצמי.

אלברט איינשטיין: ״אי שפיות זה לעשות שוב ושוב אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות״

אז איך זה להיות גמד?

ובכן, להיות גמד זה לא רק להיות נמוך.
כמו כל מחלה או תופעה אחרת יש לה ספקטרום מסויים.
אני נפלתי על גמדות שהיא כתופעת לוואי מבעיה אחרת.
לא הייתי רק נמוך. זה גם ללכת לאט, להתעייף מהר.
בגיל צעיר זה נגמר בזה אך שהתבגרתי נוספו להם גם כאבים ומגבלות מסוימים.
אך למרות הכל עם השנים גיליתי שאני שונה מהם,
לא כי אני מיוחד או מדהים אלא בגלל שהגמדות שלי
הביאה אותי להיום אדם טוב יותר בפני עצמו.

אני לא גאון או עם יכולת קוגניטיבית גבוהה
אבל בזכות העובדה שבמכשולים הגדולים נתקלתי
כבר בגיל צעיר כך החוסן הנפשי וכוח הרצון שלי גבר
- כשכולם הרגישו שווים רק מהיותם הם אני הייתי צריך להילחם על כך.
כשהם יכלו להיכנס לשיחות בכריזמטיות אני הייתי צריך לעבור מסכת שאלות
ומבטי שפיטה ורק אז להגיע לשיחה המיוחלת.

כילד לרוב זה היה נעצר בשלב הראשון, אבל כשמתבגרים,
מבינים שאין דבר העומד בפני הרצון. .

להיות גמד זה גם להשפיע על הסביבה שלך:

לא פעם אחת אני שומע ממשפחתי או מחבריי.
״העובדה שאני מכיר אותך לימדה אותי איך לחשוב על אנשים ששונים ממני״,
כן להיות גמד זה גם לזכות במחמאות,
הטבות והקלות – אנשים רוצים ללמוד אותך
כדי שיוכלו לדעת איך להתנהל איתך ועם דומייך..

הסיבות ללמה אני כותב את זה וחושף את זה באופן ציבורי?

-אני לא בא מתוך חשיבה שאני חכם יותר או טוב יותר ממכם.
אני לא בא במטרה להשוויץ או לרחם על עצמי.
אך אני מאמין שכדי לשמור על נפש תקינה עלי להישאר אופטימי
ולהיזכר מידי פעם במי שאני, במה זכיתי, מה עברתי.
זה משפר אותי, מתקן ומחייה אותי מחדש להיות אופטימי.

-אני מאמין שכל מכשול או זכות צריך לחשוף כדי ללמד אחרים,
להביא להם ידע. שבה הם ישתמשו לטובתם, לשיפור עצמי .

מן לפני ואחרי כזה. שבו אני יכול לראות כמה התקדמתי מאז.
שאפשר לסלול לעצמנו דרך חדשה אם נבחר לעשות החלטות,
לקחת סיכונים ולהאמין בעצמו.

-וגם כי אני אוהב לחפור, אני כותב על כל דבר שזז במקרה הזה, זה אני.

לסיכום: 

מקווה שבדרך שאתם נמצאים כעת אתם זוכרים את עצמכם,
זה לא משנה אם אתם נמוכים או גבוהים או שמנים או רזים או כל תכונה אחרת.
כל אחד מאיתנו הוא מדהים, תזכרו להגיד את זה לעצמכם כי אתם ראויים לכך,
עברתם מכשולים והשגתם מטרות, נהנתם וכאבתם, אתם הייתם אתם.
אני לא מיוחד אבל אנחנו כן מיוחדים.

אז אחרי שהפנמנו את כל זה, מי אמר שפה זה נגמר? תמיד יש לשאוף עוד.

סללו לעצמכם דרך חדשה.

כותב הפוסט: סאם רגימוב